פסק-דין בתיק ע"א 10582/02

הנשיא א' ברק:

           כחברי השופט א' רובינשטיין, אף אני סבור כי דין הערעור להידחות. מאחר ששיקולי שונים הם, הן מגישתו של השופט י' צבן (בבית המשפט המחוזי) והן מגישתו של השופט א' רובינשטיין (בערעור זה), אבקש לנמק בקצרה את עמדתי.

           לשיטתי, חב המערער באחריות כלפי המשיבה מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בקשר לחלקו במגעים לרכישת הסחורות מן המשיבה. החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה, כידוע, על כל אדם הנוטל חלק במגעים החוזיים. אין היא מוגבלת לצדדים העתידיים לחוזה (ראו, ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673; ע"א 487/88 חברה לפיתוח שכונות נ' עזבון המנוח עכאב (לא פורסם)). החובה לנהוג בתום לב חלה גם על מי שאינו אלא שלוחם של אחרים, כגון מנהל הפועל מטעם תאגיד. כמו כל אדם אחר, אף אורגן של תאגיד עשוי להתחייב באחריות אישית בגין ניהול משא ומתן שלא בתום לב (ע"א 148/82 גליק נ' ארמן ואח', פ"ד מה(3) 401; השוו, ע"א 10385/02 מכנס ואח' נ' ריג'נט השקעות בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 53).

           המערער חייב היה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בכל מגעיו עם המשיבה בקשר לרכישת סחורות. זאת גם בכל הקשור לסחורות שסופקו לחברה מיולי 1999 עד אפריל 2000, סחורות שתמורתן לא שולמה למשיבה בסופו של יום. אין חולק כי המערער לא היה צד להתקשרות בין החברה למשיבה בקשר לאספקת הסחורות. אמנם בטרם יסוד החברה רכשו המערער ורעייתו ישירות מוצרים מן המשיבה וחתמו עימה על הסכמי שיווק, אך מאז יסוד החברה רוכזה כל הפעילות העסקית בחברה. יחד עם זאת, הלכה למעשה היה המערער מעורב באופן ישיר וממשי במגעים העסקיים בין החברה למשיבה וברכישת הסחורות. מעבר לעצם היותו מנהל ובעל שליטה בחברה, עסק המערער במכירת מוצרי החברה ובקשרים עם הלקוחות. כך, הוא נפגש עם נציג המשיבה אחת לשבוע-שבועיים, וזאת גם לאחר שחדל לכהן רשמית כדירקטור בחברה (ביולי 1999). המערער ורעייתו היו למעשה הנציגים הבלעדיים של החברה כלפי המשיבה.

           במהלך השנים נוצרו יחסי אמון מיוחדים בין המערער ורעייתו לבין המשיבה. אנשי המשיבה האמינו במערער וברעייתו. הם הכירו בהם כלקוחות ותיקים ואמינים, הרוכשים מוצרים באופן קבוע ורציף, כאשר החברה משמשת להם כמסגרת עסקית פורמלית. בית המשפט המחוזי קבע - וקביעתו זו מבוססת כראוי במכלול החומר שעמד לנגד עיניו - כי בין המערער ואשתו לבין המשיבה "נוצרו יחסי אמון מיוחדים" (עמ' 6 לפסק הדין). המשיבה סיפקה מוצרים לעסק של המערער ורעייתו  במשך 12 שנים ברציפות, החל משנת 1988 - אז פעלו בני הזוג שלא במסגרת מאוגדת - ועד שנת 2000, עת קרס העסק. לאור טיב היחסים, ניהלה המשיבה את עסקיה מול המערער ורעייתו ללא ביטחונות. היא אף נהגה עימם בגמישות לגבי מועדי התשלומים עבור הסחורות ונאותה לא פעם לפריסה ולדחייה של תשלומים, כאשר נקלע העסק לבעיות של תזרים מזומנים.

           על רקע מערכת היחסים המיוחדת שנוצרה בין המערער ורעייתו לבין המשיבה, החובה לפעול בדרך מקובלת ובתום לב הטילה על המערער ורעייתו חובת גילוי רחבה, מוגברת, כלפי המשיבה. במערכת היחסים המיוחדת בין הצדדים, היה מקום לצפות לכך שהמערער ורעייתו יגלו למשיבה את דבר מצבם הכלכלי הקשה, עת רכשה החברה סחורות נוספות מן המשיבה. גילוי זה התחייב ממהות היחסים בין הצדדים וממידת האמון האישי שרכשה המשיבה למערער ולרעייתו.

           חובת הגילוי הופרה על ידי המערער ואשתו. האחרונים לא סיפרו למשיבה על ההדרדרות הכלכלית של העסק. הם לא גילו דבר אודות החוב ההולך ותופח של החברה בבנק המזרחי, חוב שהביא להגשת תביעה כספית גדולה מצד הבנק (באוגוסט 1999) ולערעור איתנותה הפיננסית של החברה. הם לא סיפרו על עיקול נכסיהם וכספיהם ועל שיעבוד דירת מגוריהם לבנקים שונים. כל אותה עת המשיכו המערער ואשתו להזמין סחורה מהמשיבה ולשדר "עסקים כרגיל", בעודם מצויים במשבר כלכלי חריף. גם העובדה שהמערער חדל מניהול החברה (ביולי 1999) לא גולתה למשיבה. הסתלקותו הוסוותה, תוך שהוא ממשיך בעבודה שגרתית בחברה ובפגישות עם אנשי המשיבה. המשיבה מצידה המשיכה לספק סחורות לעסק. היא היתה מודעת אמנם לבעיות בתזרים המזומנים של החברה, בגינן קיבלה צ'קים פרושים ודחויים, אך הסתמכה על הבטחות המערער ורעייתו כי כל החובות ייפרעו. בסופו של דבר, בעקבות קריסת העסק, לא נפרע החוב בגין המוצרים שסופקו מחודש יולי 1999 ואילך. בנסיבות העניין, הסתרת המפולת הכלכלית מעיני המשיבה, תוך המשך הזמנת סחורות ושידור "עסקים כרגיל", אינה מתיישבת עם מערכת היחסים והקשרים שהייתה בין המערער ורעייתו לבין המשיבה. היה בה הפרה של החובה לנהוג בתום לב בכל הקשור בעסקאות לרכישת סחורות חדשות מן המשיבה.

           הפרתה של החובה להודיע למשיבה על המצב הכלכלי הקשה מטילה על המערער ואשתו אחריות אישית לחובות שנוצרו תוך הפרתה של חובה זו. מחדל הגילוי הוביל את המשיבה להאמין כי החברה מסוגלת ועתידה לשלם עבור הסחורות החדשות שסופקו לה החל מחודש יולי 1999. במצב דברים זה חבים השניים חבות אישית לנזקי המשיבה, עקב אי תשלום התמורה עבור הסחורות.

           לאור מסקנתי בדבר אחריות המערער מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, אין לי צורך לבחון את הסוגיה של הרמת המסך. סוגיה זו סבוכה היא. היקפה אינו נקי מספיקות. הטעם המונח ביסודה הוא מורכב. היא שנויה במחלוקת (ראו H. Hansmann, The Ownership of Enterprise (1996)). על רקע כל אלה, עדיף בעיני לפתור את המקרה שלפנינו על בסיס עקרון תום הלב, אשר בנסיבות העניין - נוכח מערכת יחסי האמון המיוחדים - הטיל חובת גילוי מוגברת על המערער.

                                                                                      ה נ ש י א

השופטת א' פרוקצ'יה:

           אני מסכימה למסקנות חברי, הנשיא ברק והשופט רובינשטיין כי דין הערעור להידחות. משהמסכת העובדתית מקימה חבות אישית ישירה מצד המערער כלפי המשיבה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשמעות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), ומשחבות זו הופרה על ידיו, כפי שהוסבר בחוות דעתו של הנשיא, אין הכרח לקבוע מסמרות בהיבטים המשפטיים הנוגעים לסוגיית הרמת המסך בהקשר הדברים שלפנינו.

                                                                                      ש ו פ ט ת

           התוצאה היא כי הערעור נדחה וכן הושתו הוצאות על-פי האמור בפסק דינו של השופט רובינשטיין.

           ניתן היום, י"ג בתשרי תשס"ו (16.10.05).

ה נ ש י א                                               ש ו פ ט ת                                  ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: